שקד חבני הייתה מובילה, מהסוג שלא צריך במה כדי להוביל.
בכורה לשלושה, מנס ציונה, צופיפניקית מושבעת, מדריכה, מפקדת, מישהי שתמיד שמה לב מי טיפה יותר לבד ודאגה שלא יישאר שקוף.
כילדה, חלמה על גומת חן כמו לאחיה. בכיתה א', רצה לחבק את המורה, נתקלה במשהו חד, וכשנעלמה הנפיחות, נשארה גומה אחת בלחי. שנים אחר כך, צמחה גם השנייה.
היא הייתה רגישה, עוצמתית, עם חיוך כובש, ידיים פרושות לחיבוק, ולב שפותח דלתות.
אחרי השירות הצבאי כמדריכת תותחנים, חסכה לטיול הגדול, טיילה בדרום אמריקה, חזרה, התחילה לעבוד והחיים חיכו לה עם אלף תוכניות.
באותו ערב של 6 באוקטובר נסעה עם חברים למסיבת הנובה בשדות קיבוץ רעים. בבוקר ה-7 באוקטובר, בין האזעקות, הצליחה לענות לאמה: "אימא, רגע, אני כבר מקליטה לך הודעה". אלה היו המילים האחרונות. הרגע לא הגיע.
אחרי חמישה ימי חיפושים, נמצאה.
כל מי שהכיר את שקד, מתגעגע אליה.
יהי זכרה ברוך.